רקע על התמכרויות

כ 10% מהבוגרים בישראל מתמודדים עם התמכרות לאלכוהול, סמים, תרופות מרשם או התנהגויות כמו הימורים. זאת מבלי להזכיר את ההמונים שמתמודדים עם התנהגויות כפייתיות שטרם זכו להכרה רשמית כהתמכרות, כמו קניות כפייתיות, שימוש כפייתי במדיה חברתית ועוד. קשה לחשוב על אדם שאין בסביבתו מתמודד כזה. ועם זאת, קשה לחשוב על מגפה מושתקת יותר אצלנו. יש לכך סיבות רבות, והבולטות שבה הן הסטיגמה מצד החברה והבושה מצד המתמודדים (לב-רן, קור אצל מאטה, 2018). התמכרות נולדת מתוך סבל ומביאה לידי סבל. בחלק מהמקרים מדובר בטראומות ילדות קיצוניות. אך לעיתים קרובות אין מדובר בהכרח באירועים כה קיצוניים, אלא בחוויות של הזנחה רגשית או גופנית, ברצף אירועים בעלי אופי טראומטי ובחיים בסביבה טראומטית בילדות, המובילים לסבל שאינו מוצא מנוח.

למרות עובדות אלה, הידועות לאנשי מקצוע וטיפול בתחום, הגישה כלפי מתמודדים עם התמכרויות, היא על פי רוב, מאשימה, ביקורתית ושיפוטית. עצוב לחשוב שאחרי למעלה מחצי מאה של מחקר בתחומי מדעי המוח, הפסיכולוגיה ומדעי החברה, אנו עדיין נדרשים להדגיש את הצורך בגישה חומלת כלפי המתמודדים עם התמכרות. בדומה לכל הפרעה רפואית אחרת, זוהי תופעה שהבסיס ההתפתחותי שלה הינו ביו-פסיכו-סוציאלי, דהיינו, נשען על נטייה ביולוגית (למשל גנטיקה), פסיכולוגית (למשל תגובה לטראומה), וחברתית (למשל הניכור והבדידות ההולכים וגוברים במדינות מפותחות רבות) (שם).ייתכן שהגישה השיפוטית נובעת מכך, שהתמכרויות גורמות נזק רב לא רק לאדם אלא אף לסביבתו, ומכאן טבעי שהסביבה הניזוקה לא יכולה להישאר אדישה להתנהגויות אלו. ולצד זאת נראה שהשיפוטיות נובעת, בין היתר, גם מאיום המתקיים מעצם האוניברסליות של התופעה, ומכך שאין אדם החף מהתמודדות כלשהי עם חוסר שליטה, התנהגות מזיקה או הרגל שקשה להפסיקו. אנו נוטים ככלל, להיבהל מהדברים שהכי קרובים אלינו. אותה סטיגמה חברתית והיעדר חמלה מופנמים אצל המתמודדים עצמם, הרגילים מימלא, מתוך הרקע הטראומטי שלהם להפנות את החיצים הללו כלפי עצמם. כך מתפתחת אצל המתמודדים עם התמכרות סטיגמה-עצמית, המתאפיינת לעיתים בתחושת אפסות ואף תיעוב-עצמי, וכפועל יוצא השימוש החוזר בחומרים ובהתנהגויות ממכרים הבאים להרגיע, ולו לרגע, את הכאב הנפשי המלווה תחושות אלו. וכך ממשיך ומתעמק אותו מעגל אכזר של טראומה הגוררת התמכרות הגוררת בתמורה עוד טראומה וחוזר חלילה. חמלה עומדת בבסיס ההחלמה של כל אדם, ובוודאי של המתמודדים עם התמכרות. גם שהתמכרויות לא נוצרו לראשונה בעידן המודרני, נראה כי מאפייני התקופה, ובייחוד אלו של מאה השנים האחרונות, תורמים באופן משמעותי להתפשטותן ולהחמרתן. אלו כוללים את תפיסת האינדיבידואל כאידיאל, משברים חברתיים שתרמו לתחושת שיבוש הסדר הקיים, עקירה וניתוק פיזי ותרבותי, שיחד עם זמינות הולכת וגוברת על רקע טכנולוגיות מתפתחות, תרמו כולן מחד, לשיפור הולך וגובר של החיים החומריים, ומאידך, לתחושת העמקה של תחושת בדידות ופגיעה במרקם החברתי. במובנים רבים, קשה לעסוק בהתמכרויות מבלי לעסוק בבדידות. חוויית בדידות וניכור זו תורמת למצוקה רגשית ולניסיונות להקהות את החושים ולמלא תחושת ריקנות באמצעים רבים, באופן שנהיה נחלת הכלל בחברתנו. בתוך כך, אלה המתמודדים עם התמכרויות מוצאים מזור רגעי זה בדמות חומרים והתנהגויות ממכרים, גם אם במחיר הרסני (שם). רק בעזרת פתיחות, שותפות ותקשורת, חמלה וקבלה - נוכל להתחיל להתמודד עם הבעייה. ברמת הפרט - המתמודד ובני משפחתו, חייבים למצוא מענה טיפולי ממוקד עבורם. ברמת החברה - אנו צריכים לראות את הצורך במענה חברתי כוללני ומקיף למרכיבים התרבותיים המשותפים לכולנו ואשר תורמים לסבל ולבדידות, ובקרב חלק מהאנשים, לכדי התמכרות. כדי שנוכל כחברה להישיר מבט אל אחת התופעות השכיחות, הכואבות, והאוניברסליות ביותר. צריך, ויש תקווה, להוביל שינוי עמוק ומשמעותי בתחום שיקל את סבלם של המונים (מאטה, 2018).

מני מלכאן, עו"ס Msw, מייסד ומנהל המרכז הטיפולי תִקְווָה