מוות ושכול / מני מלכאן

התמודדות עם המוות – בין אם מדובר במוות של האדם עצמו ובין אם מדובר בהתמודדות עם מוות של אדם קרוב – היא אחד הנושאים הדרמטיים ביותר בחיי אדם (איצקוביץ וגלובמן, 1992). יאלום (20011) רואה במוות את אחת הדאגות הקיומיות המרכזיות : אנו קיימים בהווה, אך בבוא היום לא נוכל להימלט מהמוות. לדעתו, המתח בין המודעות לעובדה שהמוות הוא בלתי נמנע ובין הרצון להמשיך ולחיות הוא קונפליקט קיומי מרכזי של האדם. מוות לא צפוי, פתאומי, מוגדר כאירוע אשר מתרחש ללא אזהרה או התראה מראש ונגרם בדרך כלל מאירוע בריאותי חריף (התקף לב, שבץ), תאונה או רצח. קיימת קטיעה של מסלול החיים אשר גורמת לתחושת הלם עמוק אצל האבלים (Malkinson et al.2000; Parkes & Weiss, 1983; Rando, 1988).

מוות לא צפוי, פתאומי, מוגדר כאירוע אשר מתרחש ללא אזהרה או התראה מראש ונגרם בדרך כלל מהתקף לב, תאונה או רצח. קיימת קטיעה למסלול החיים אשר גורמת לתחושת הלם עמוק אצל האבלים (Malkinson et al.2000; Parkes & Weiss, 1983; Rando, 1988). אובדן לא צפוי שונה במהותו מאובדן צפוי. בחווייתו, האדם השכול, המחשבה שראה את המנוח זה עתה, רק לפני זמן קצר, מחייך, מחבק ואולי מנשק אותו, מפריעה לשכל לקבל את העובדה שהוא עתה מת (Attig,1996). יש המגדירים אפוא את המוות הפתאומי כ"מוות טראומטי". מוות טראומטי, יותר מכל סוג אחר של מוות, דורש תהליך מוגבר של קליטה: של המוות עצמו ושל העוצמה של האירוע ונסיבותיו (Davis, 2001). אנו עשויים למצוא את האבל שלנו מותאם על ידי אופי ייחודי של כמה מקרי מוות. מקרי מוות פתאומיים ולא צפויים מעצימים את ההלם ואת הקהות, ומובילים אותנו להבין איך לקחנו את הקשר עם האדם המת כמובן מאליו, ומשאיר אותנו עם עניינים לא פתורים (Attig, 1996). מותו של אדם אהוב באופן לא צפוי ובפתאומיות מהווה חוויה טראומטית עבור האבלים (Breslau at el. 1998; Kessler, Sonnega, Bromet, Hughes & Nelson, 1995) דבר אשר מגביר במידה ניכרת את הסיכון להתפתחות הפרעות פסיכיאטריות (Zisook, Chentsova-Dutton & Shuchter, 1998; Brunce, Kim, Leaf & Jacob, 1990). Weise & Parkes (1987) מסבירים כי מוות פתאומי מזעזע יותר מאשר מוות צפוי. האבלים נותרים המומים מעוצמת האובדן ואינם מסוגלים לתפקד כרגיל. כך, שלמרות שכל מוות של אדם אהוב יכול להיות הרסני מבחינה רגשית, מקרי מוות בלתי צפויים מעוררים תגובות חזקות במיוחד, שכן יש פחות זמן להתכונן לאירוע המוות (Applebum & Burns, 1991 ; Lundin, 1984). בנוסף, נמצא כי מותו של אדם אהוב באופן לא צפוי קשור לתהליך אבל וצער מוגבר וממושך. תהליכי האבל במקרים של מוות לא צפוי עשויים להיות מוגדרים כפתולוגיים. מוות פתאומי גורם לתהליך אבל קשה ומסובך יותר מאשר צורות מוות אחרות (Parkes & weise, 1983; Parkes& Weise, 1987; ).

תגובת המבוגרים למוות פתאומי שונה מתגובתם למוות שאיים וניתן היה להתכונן אליו. השוני מתבטא בעיקר בתגובות הראשוניות לאחר האובדן. החודשים הראשונים לאחר מוות פתאומי מתאפיינים בתגובות של הלם, ואילו לאחר מוות שהיה צפוי, קבלת המציאות מבשילה לעתים מוקדם יותר, שכן שורשיה החלו כבר בתוך תקופת ההמתנה (גרנות, 2000).

הידיעה על האפשרות של אובדן מאפשרת להתכונן לקראתו, ודבר זה עשוי להוסיף איכויות מיוחדות לתהליך. ההתארגנות תתרחש הן ברמה הקונקרטית והן ברמה הנפשית. ההתארגנות הקונקרטית מאפשרת להכין מראש פתרונות אפשריים לבעיות צפויות, לתכנן פעילות שתידרש, ולעמוד מול האובדן עם יותר שליטה וביטחון, פחות בהלה וחוסר אונים. ההתכוננות הנפשית מאפשרת התחלה של פרידה פנימית, וגם הזדמנות לדיאלוג ופרידה עם מי שעומד ללכת. דיאלוג שכזה מאפשר "לסיים" נושאים משותפים, לשוחח, להבהיר, לסלוח. שיחות אלה ישאירו את המתאבל בדרך כלל בתחושה שלווה יותר. לעומת זאת, במצבים של מוות פתאומי, עולה פעמים רבות תחושה של החמצה – "אילו רק הספקתי..". כל מה שתואר כאן לגבי מבוגרים, תקף גם לגבי ילדים, ובעיקר ילדים כשהם מסוגלים להבין את מהותו העיקרית של המוות – הסופיות ואי ההפיכות (גרנות, 2000).

התמודדות עם מוות ואובדן הן חוויות שאף אחד אינו באמת יכול לקחת מאיתנו את הכאב הכרוך בהן. אך אנו לא חייבים לעבור אותן לבד.