אישיות אנטי סוציאלית - ניתוח / מני מלכאן

"דקסטר" - הסדרה שהצליחה מאוד בארה"ב, בישראל ובעולם בכלל. כיצד רוצח סדרתי שנוטה לבתר גופות, בהנאה, באידאולוגיה, ובאופן גרפי שלא חוסך מהצופים את ההתלכלכות הכרוכה בכך, כאילו היו נוכחים ושותפים אתו ממש במעשה, מתקבל על ידי הקהל בחמימות אוהדת?

על מנת לנסות ולהבין את אישיותו של דקסטר ואת החיבה שמצליחה לרכוש דמותו , אנסה לעשות שילוב בין ניתוח (שבזעיר אנפין) של הסוציולוגיה של קהל הצופים, וניתוח פסיכופתולוגי בעזרת שתי נקודות מרכזיות: תיאוריות שעוסקות בחסך- ויניקוט ופרנקשטיין, ותיאוריות שעוסקות באי הפנמות של הסופר אגו- קליין ופרויד.

סוד הצלחתה של "דקסטר" והעובדה שהצופים מקבלים בשלווה ובמהירות יחסית את דרך החיים שבחר לעצמו חוקר המז"פ - שעושה שימוש במשאבי המשטרה כדי לאתר את קורבנותיו ושמתעתע בחבריו השוטרים, כולל אחותו – טמונים כנראה בכך שאחרי הכל "דקסטר" היא אחד המסמכים הטלוויזיוניים החריפים, הנועזים והבוטים ביותר שהעזה אמריקה להעלות לשידור נגד הבורגנות (שי גולדן, "איך הפך רוצח סדרתי לאליל הבורגנים?" הארץ. 7.10.2010).

אם הקולנוע והספרות האמריקאים עסוקים בפענוח היחסים הטעונים של הבורגנים עם הבורגנות ועם מוסד המשפחה, "דקסטר" אינה מציגה את התא המשפחתי ואת המסגרת החברתית שבה מקנן האינדיבידואל כגיהינום, אלא לוקחת את הטיפול בטינה כלפי השכבה החברתית החונקת הזאת צעד אחד גדול מאוד קדימה. מעמד הביניים והתא המשפחתי הם חממות של הדחקה לפי "דקסטר". הדחקה אלימה כל כך, עד שהיא מייצרת טיפוסים דואליים לחלוטין, מנותקים מהמוסר ומהנורמות החברתיות שלהם כלפי פנים, בדיוק כפי שהם חיילי בדיל צייתנים ומהוגנים למראה כלפי חוץ. רחם אחד - זה של אמו הביולוגית של דקסטר - ייצר שני רוצחים סדרתיים אכזריים בעלי מאפיינים התנהגותיים זהים כמעט: אזרחים מתפקדים וחברותיים כלפי חוץ, ורוצחים בעלי פתולוגיה דמונית כשהלילה יורד (שי גולדן, "איך הפך רוצח סדרתי לאליל הבורגנים?" הארץ. 7.10.2010). ניתן לומר כי התפיסה כפי שמבוטאת בסדרה מתכתבת עם קליין.

קליין (מיטשל, בלאק, 2006) טוענת שהסופר אגו לא נוצר כל כך מאוחר בחיים בשלב האדיפלי (כפי שטוען פרויד), אלא הרבה קודם. הוא קיים מלכתחילה, כמו שהאגו קיים מלכתחילה. לדוגמה, ילד בן שנה שעושה מעשה אסור מתבונן בנו לראות איך נגיב. יש שם ניצוצות של הבנה. בשלבים הקדם אדיפליים, הסופר אגו לא מגובש, לא מופנם, עדיין חיצוני. הוא יהפוך להיות אינסטנציה באישיות ככל שהילד יגדל והיכולת הקוגניטיבית תתפתח, ותהיה אבחנה ברורה יותר בין אני לאחר. הסופר אגו בבסיסו מאופיין בדפוסים נוקשים ביותר. הוא מאופיין בהשפעת הפוזיציה שבה הילד נתון, שלפי קליין בשלב הראשון היא הפוזיציה הסכיזו-פרנואידית. יש טוב ורע, שחור לבן. פיצולים. גם הסופר אגו בנוי במתכונת כזו בתחילתו - מפוצל ולא אינטגרטיבי. אופיו הפרנואידי מתאפיין בכך שהוא מאד רודפני. הילד נושא אתו מערך ערכים רודפני, אכזרי, נוקשה, בלתי גמיש, מפוצל, ולא לוקח בחשבון את המציאות. לפי טענתה של קליין, האנטי סוציאליים תקועים במקום הזה. לדידה, זה לא שאין סופר אגו. הוא נשאר מאד פרימיטיבי, לא התפתח ולא הבשיל. כל מיני אירועים שקרו לא אפשרו התפתחות של כל מיני היבטים, לרבות הסופר אגו. הטענה של קליין היא שהאגו שרוצה להמשיך להתפתח לא יכול לסבול שיושב בקרבו מבנה שכזה, משום שזה מבנה חונק. לא ניתן לגדול בצלו. ולכן, יש בפני האגו שתי אפשרויות: האחת, להתנתק מהמציאות החיצונית ולהיות פסיכוטי. אפשרות שניה, היא להתגרש מהסופר אגו הזה, משום שלא ניתן לחיות אתו. הפתרון הזה הוא הפתרון האנטי-סוציאלי. האגו, במקום להתנתק מהמציאות, מחליט שהוא לא יכול לחיות בצלו של הסופר אגו. והוא יתקיים, אבל בלי קשר לאגו. זה אומר, בניגוד קצת לפרויד, שהאנטי סוציאלי יודע מה טוב ומה רע, מה אסור ומה מותר, משום שהסופר אגו נוכח שם. אבל הוא לא יכול להפנים אותו. קיימת ידיעה של המוסר, אבל לא ניתן להפנים את הסופר אגו כחלק מהאגו. משום שהוא טוטאלי. הפיצוליות של הסופר אגו מקרינה למעשה שההתנהגות של האדם תהיה גם היא במובן המוסרי מפוצלת. לדוגמה, זה מסביר כיצד ניתן לראות מצבים קוטביים כל כך אצל אנשים אנטי-סוציאליים. ככל שהצד המוסרי והצדקני יותר רודפני, כך עוברים מהר יותר לצד השני.

ע"פ פרויד (מיטשל, בלאק, 2006) הפסיכופתיה מתבססת על היעדר סופר אגו. אפשרות אחת היא שדמות ההזדהות לא מוערכת מספיק, לדוגמה האם והמשפחה עושים הפחתת ערך לדמות האב. אז ייתכן והוא יתקשה להזדהות אתו, משום שהוא נתפס נחות. אפשרות נוספת היא שיש דמות הזדהות, ויש הפנמת ערכים, אלא שהדמות עמה מזדהים נושאת ערכים עברייניים ואנטי סוציאליים בעצמה. ילד במשפחה כזו, שרוצה לפתור את התסביך האדיפלי, אך מתקשה לקבל את מערכת הערכים המשפחתית, יהיה מצוי בקונפליקט קשה מאד.

רעיונותיו של ויניקוט במאמריו: "נטייה אנטי-סוציאלית" ו"פסיכותרפיה בהפרעות אופי" (2014 ), נשארים אופטימיים. שכשהוא מדבר על ילדים הוא מדבר על נטייה- הם עוד לא ממש התגבשו להיות פסיכופתיים. נקודת המוצא בנטייה- הרעיון הוא שקיימת לכל ילד שהוא נטייה שכזו. מגיל רך. הנטייה הזו תופיע מהרגע שהילד מצליח לעשות אבחנה בין אני והחוץ. השלב שגם מדבר עליו בהקשר של חפץ המעבר. Me and not me. ברגע ההכרה הזה שמתגבש כשיש קביעות אובייקט מגיל שנה וחצי, והילד קולט שהחוץ אחראי לכך שהוא חווה חסך, יש צורך להגיב לחסך הזה. הוא קולט שהחסך הזה בא מבחוץ. ומופיעה מחאה. לרוב מחאה זו נועדה לפגוע בסדר התקין של החוץ. אם זה להפריע ללכלך להרעיש. שבאיזו צורה יפגע בחוץ הזה. זו תגובה לחסך. בשלב הזה יש לו מספיק אמצעים לפעול בצורת מחאה על החוץ. לפעול בצורה שתזיק לסביבה. זו נטייה אנטי סוציאלית שטבעית בהתפתחות של כל ילד. בד"כ כאשר הסביבה, שלה תפקיד משמעותי בהתפתחות הילד, היא נורמלית ונוכחת וקולטת את הרמזים הללו של הילד שהוא במצוקה וחסך היא נענית לו, אם זה בתשומת לב והתייחסות או ברגישות לצורך הילד, לפעמים מילוי צרכים, תיקוף. הסביבה אם נוכחת ורגישה די מהר נענית לקריאות הילד והדברים חוזרים לסדרם. כלומר נטייה זו קיימת ברפרטואר וזו צורת תקשורת, אך היא מכוונת ואמתית במטרה לפגוע בסביבה. כלומר הילד כבר יודע מה נכון ולא נכון. כאשר הסביבה לא נוכחת וקולטת את הילד, ויותר מזה, הסביבה כופה על הילד את מה שהוא אמור להרגיש ולחשוב ואין לו ביטוי של העצמיות שלו, כך הנטייה האנטי סוציאלית תלך ותתגבש להתנהגות אנטי-סוציאלית. עם הזמן יופיעו 2 מאפיינים שהן המייצגות בהגדרה את ההתנהגות האנטי סוציאלית. אצל ויניקוט יש 2 התנהגויות שיסמלו זאת- גניבה ותוקפנות. הגנבה משמעה- שהילד מסמן שהוא רוצה לקחת בכוח את מה שחושב שהיה מגיע לו ולא קיבל. הרבה פעמים לפי ויניקוט ילד יגנוב אלמנטים של הסביבה שפעם היו לו ונלקחו ממנו. כלומר ייתכן שחווה בתחילת החיים יחסים וקרה משהו והוא רוצה להשיב זאת בחזרה. ברור שכל הגנבות של חפצים בהתחלה הן בד"כ רק מההורים. כלומר מה שהוא מחפש לקחת מהם זו בעצם התייחסות/אהבה/קשר תשומת לב. הוא חווה חסך בנוכחות, באמפטיה. לקיחת חפץ מההורים תסמל אני רוצה להשיב לעצמי מה שאבד לי. יותר מאוחר זה ילך ויהיה מוכלל יותר ימשיך לקחת חפצים מילדים מהילקוט שלהם וכו'. הגניבה זה לקיחה של מה שלא קיבלתי או שאני חושב שמגיע לי (ויניקוט, 2014).

עוד מאפיין לאנטי סוציאלי הוא- תוקפנות. בתוקפנות יש מסר של הילד שהוא חסר holding. הצורך להזיק לסביבה בא מהמקום של 'תחזיקו אותי', אני חסר את הזרועות של אמא- אני תוקף כי אני מחפש את הזרועות של אמא. גם אקט זה שהוא הרסני ונעשה בכוונה (יש גם תוקפנות בהפרעת אישיות גבולית אך זה מחוסר וויסות) כאן הוא רוצה לפגוע בסביבה (ויניקוט, 2014).

הנטייה האנטי סוציאלית הזו לגנוב ולתקוף קיימת אצל כל ילד. אבל אם יש סביבה מכילה ונוכחת לא תהיה צורך לפתח נטייה זו והיא תגווע מעצמה. ויניקוט אופטימי. הוא אומר- אם נאתר נטייה שקיימת כבר בינקות ניתן יהיה לטפל בה. אם היא תשתרש אז הילד יפתח הפרעת אישיות. נשאר עדיין הרעיון שיש כאן חסך. גם המבוגר הזה מגיב ממקום של חסך. לכן בטיפול הדרך תהיה- לנסות לתת לו. אנו מבינים כאן למעשה, קשר תאורטי דינמי בין אנטי סוציאלי וחסך (ויניקוט, 2014).

העונה הראשונה מסתיימת בהתנגשות בין שני האחים - "רוצח משאית הקירור" למול דקסטר. זהו שיא עלילתי יוצא דופן, אבל גם בחירה ערכית של תסריטאי הסדרה: האנושי מבין השניים, דקסטר, הוא זה ששורד לבסוף. רוצח משאית הקירור, הוא אחיו הגדול של דקסטר, מוכרח להסתלק מהבמה לא רק מפני שדקסטר מוכרח להישאר, אלא גם בגלל שפגע בדברה, אחותו מאימוץ של דקסטר, ומי שמייצגת את הצד שוחר הנורמליות והמשפחתיות באישיותו (שי גולדן, "איך הפך רוצח סדרתי לאליל הבורגנים?" הארץ. 7.10.2010).

באופן מעניין, דמותו של דקסטר עוברת התפתחות שחותרת במקצת תחת אפיון הדמות המקורית. אם בפרקים הראשונים של הסדרה הוצג דקסטר כדמות שזרה לעולם ומאמצת לעצמה מניירות אנושיות כדי להסתיר את המפלצת האלימה המקננת בתוכה, הרי שככל שהתקדמה הסדרה הצליח הול להעניק לדמות רוחב יריעה רגשי. דקסטר מורגן שבפרק הראשון מתנשק עם ריטה ומהדהד לצופה את התודעה שלו שאומרת "זה נעים, אבל אינני מרגיש דבר", הופך לגרגרן מין לא קטן כשהוא נופל בקסמיה של ליילה טורניי, ומתגלה כאבא מקסים לילדיה של ריטה וכאבא מבולבל ונבוך בדיוק במידה להריסון, בנם המשותף (שי גולדן, "איך הפך רוצח סדרתי לאליל הבורגנים?" הארץ. 7.10.2010).

כך גם השילוב של דמות "רוחו" של הארי מורגן, אביו של דקסטר, ומי שהכשיר אותו לחיים של רוצח סדרתי שיכלה את זעמו רק בפושעים שהצליחו לחמוק ממערכת הצדק, מוסיף רובד נוסף לדמותו השטוחה של דקסטר. המונולוגים הפנימיים שמנהל דקסטר בטכניקה של voice over, לצד הדיאלוגים עם דמות "הרוח" של אביו, הם שתי טכניקות תסריטאיות משוכללות ויעילות מאוד בדרך לעיבוי הדמות השתקנית וקפוצת הלסת שמגלם הול (שי גולדן, "איך הפך רוצח סדרתי לאליל הבורגנים?" הארץ. 7.10.2010).

פרנקנשטיין (1969 ) מדבר בעיקר על ילדים עזובים. גם במישור סוציולוגי וגם במישורים נפשיים. ילדים שחוו כזה חסך מפתחים סגנון מוחצן. זה נהייה מאפיין של הפרעה אנטי סוציאלית. הכוונה- שהתודעה של האדם מופנית כולה החוצה. והפנים הוא די דל, ללא קשר לרמת האינטליגנציה. עולם פנימי קונקרטי כי כל המכווננות הולכת לחוץ שאמור לתת לי ולא נותן לי. מוקד שליטה חיצוני- הכול בגלל החוץ אין אחריות שלי. זה מביא לתחושה של אין לי השפעה על כלום. אין לי כוחות לשנות. היות ואני לא מרגיש שהפנים שלי נושא עומק וממדיות, ההבנה של מה שקורה לי או לאחרים היא שטחית. העולם מאוד דיכוטומי ותפיסתו רדודה. תפיסת עולם קונקרטית. הקושי לעכב סיפוקים, כי מי שחווה חסך והמוקד הוא בחוץ אף פעם לא יודע אם יגיע אי פעם המשהו שהוא צריך. לכן היכולת להמתין ולדמיין את מה שיבוא היא קלושה. אני לא יודע אם יגיע בהמשך מה שאני צריך. כדי שתהיה גדילה צריך להיות תסכול אופטימלי (מאפשרת יצירתיות וגדילה). אם התסכול גדול מידי- כמו במצבי החסך הנ"ל אז אדם לא יוכל לעכב את החסך וחייב היענות מידית. ממד הזמן גם משתבש אצלם. כי חוש הזמן מתפתח לפי סדר יום- רעב מקבל אוכל עברו שעות ואז שוב מגיע משהוא שמאכיל אותו וככה נוצרת מחזוריות. אך אם אין מי שייתן לו נוצרת חרדה האם יקבל וזה משבש את תחושת הזמן. תינוקות שלא מקבלים באופן סדיר- לא מתפתח אצלם נכון מושג הזמן- שדורש מחזוריות קבועה. אצל הפסיכופתים אין משמעות לזמן. והיות שהכול חיצוני גם ההרגשה של האדם היא שהעולם הוא שרירותי. מאחר ואינו יכול להשפיע על כלום אז הוא מפתח בתוכו שהדברים קורים ללא סדר. אם זה סדר העולם אז גם מותר לו לעשות כל שרוצה. כי ממילא הוא לא מבין את החוקים. אם העולם הוא שרירותי אז מותר לו גם להשתמש באחרים כי אין להם עומק. בכדי שלא ינצלו אותי אז אני כבר אנצל אותם (פרנקשטיין, 1969).

ויש את העניין של האובססיה לרצח. היא אינה מנומקת באמת, אבל באיזשהו שלב הצופים אינם מחפשים עוד הנמקה תסריטאית לעניין, ומקבלים בהבנה את הטקסיות שדקסטר כבול אליה – ההכנות המדוקדקות, הפרפקציוניזם, קור הרוח, וההנאה מכל רצח ורצח בכל פרק, כמעט. הרציחות הופכות לעלילות משנה חוזרות, כמעט זוטרות (שי גולדן, "איך הפך רוצח סדרתי לאליל הבורגנים?" הארץ. 7.10.2010).

אם דקסטר מורגן הוא דמות טלוויזיונית אהודה מאוד, הרי זה בעיקר בגלל שככל הנראה, הרבה יותר מדי אנשים שצופים בסדרה, מסוגלים לא רק להבין את החולף במוחו של רוצח סדרתי, אלא אפילו להזדהות איתו. עניין זה מעיד בהכרח על כך שהדחף העיקרי של דקסטר - צימאון לדם בכפוף לקודים אתיים מוסריים מופרכים - הוא סביר למדי בחברה שבה אנו חיים כיום; לפחות לפי חלק לא מבוטל מבני מעמד הביניים. וייתכן שזה כוחה של "דקסטר": היא שמה בידיים של דקסטר מורגן את סכין הקצבים שאנשים מפחדים אפילו לדמיין מוצנעת במגירת הסכו"ם שלהם (שי גולדן, "איך הפך רוצח סדרתי לאליל הבורגנים?" הארץ. 7.10.2010).

המלצות לטיפול ואו למניעה

על פי אליצור, טיאנו ואחרים (2016), האישיות האנטי חברתית – אין אפשרות לשנותה בטיפול. לבעל הפרעה זו אין מוטיבציה אמיתית לטיפול ולשינוי, הוא אינו עובר סבל נפשי הגורם לו מצוקה נפשית פנימית, והקונפליקטים שלו הם עם העולם ולא בינו לבין עצמו. עקב היעדר היכולת להתמיד, להתרגל למסגרת וללמוד מהניסיון, כל ניסיון לטיפול פסיכותרפי פרטני נועד לכישלון, גם אם המטפל יגלה נכונות ורצון טוב.

ויניקוט (2014 ) כותב שיהיה קשה מאוד עם אנטי סוציאליים לטפל טיפול קונבנציונלי כמו בנוירוטי. עם ילדים כאלו יש צורך בטיפול יותר אינטנסיבי ומורכב שמכיל גם אלמנטים של אמפתיה לחסך אך גם מסגרת ברורה עם גבולות חד משמעיים. לפעמים מומלץ גם על מסגרת של פנימייה בית סוהר או אשפוז. מקומות בהם תהיה אחזקה ואם הסביבה הקרובה לא יכולה להעניק לו זאת צריך למצוא כזה פתרון. לפי ויניקוט החסך שנוגע בחסר וזה קשור לדיכאון. זה פרדוקסלי. כי מצד אחד זו התקדמות אך זה מביא למגע עם החסר- הדיכאון. זה גם מפחיד לגעת בדיכאון כי זה גם יכול להוביל לאובדנות. אך מבחינה טיפולית זו התקדמות להגיע לדיכאון שהוא בשורש. אופציה שנותן הדיכאון הוא להתאבל וזה נורמלי. האנטי סוציאלי מונע את ההכרח הזה להתאבל על מה שלא היה. הריפוי הוא ההשלמה- שיש בזה את האבל. ולכן מהלך שכזה בטיפול יהיה גם להגיע לדיכאון- ולטפל בו. כלומר, המלצה לטיפולים קשור ליכולת להכיל את החסך, המחאה, הפאזה הדיכאונית לצד אחזקה (ויניקוט, 2014).

שילוב של גנים "אלימים" ומבנה מוחי "מעוות" מזוהה בקרב 1%-2% מכלל האוכלוסייה. מיעוטם יהפכו לרוצחים, אבל רובם דווקא ישתלבו היטב בחברה. "מה יקרה אם נרחיק את האנשים האלה מהחברה?" שואל פרופ' פאלון כשהוא מתייחס גם לעצמו בתור חשוד מיידי. "שנשים אותם בבית כלא גדול? שנשים את כולם בצפון דקוטה? הרי 20% מהמנהלים הכי טובים במשק הם סוציופתים. הם לא מתחשבים באף אחד ורק אומרים, אנחנו פה בשביל בעלי המניות, ולא רוצים להיות נחמדים. חלק מהאנשים יגידו שמדובר באנשים אטומים שלא אכפת להם מאיש, אנשים אחרים יגידו שככה עושים עסקים - זו העבודה שלהם" (ליאור קודנר, פרופ' פאלון יצא לבדוק מה הופך אדם לרוצח פסיכופת...הארץ, 4/3/2010).

שילוב של מחקרי מוח, מבחני אישיות ובדיקות פסיכיאטריות, מאפשרים לזהות כמה טיפוסים של רוצחים. הרצח הנפוץ ביותר הוא תגובה חריפה לגירוי חיצוני. חלק מהרוצחים אף מרגישים שהם עומדים לעשות משהו מעוות מבחינה חברתית, אך לא יכולים לעצור את עצמם. הרוצחים המסוכנים יותר נחשבים לאנשים אימפולסיביים שרואים כל הזמן סדין אדום. "ילד כזה הולך מכות שלוש פעמים בשבוע וכששואלים אותו למה אתה רב כל הזמן, הוא אומר שהוא לא יכול לעמוד מנגד וחייב ללכת מכות. האנשים האלה מתפוצצים כל הזמן, כי זו הדרך שלהם להירגע" (ליאור קודנר, פרופ' פאלון יצא לבדוק מה הופך אדם לרוצח פסיכופת...הארץ, 4/3/2010).

על פי המחקרים האחרונים בתחום, ילדים כאלה ניתנים לזיהוי בקלות באמצעות בדיקות מוח ודי-אן-איי. לכאורה, כדי למנוע מהם מלהפוך לרוצחים, צריך לדאוג רק לסביבה שאין בה אלימות. מבחינה חברתית, זיהוי גורמים אלימים בגיל צעיר, ואף בידודם מהחברה, יצמצמו בצורה ניכרת את מספר מעשי הרצח ופשעים אלימים נוספים. אך לדעת פאלון, המחיר החברתי שתיאלץ האנושות לשלם על מדיניות המרסנת אלימות - גבוה מדי (שם).

למרות הסכנות הכרוכות בכך, פאלון תומך בסריקות מוח ובדיקות די-אן-איי לצורך זיהוי ניצוצות אלימים בקרב ילדים. תוצאות הבדיקות, לדעתו, צריכות להיות מדווחות רק להורי הילדים. "בצורה כזו, ההורים יוכלו להיות הרבה יותר זהירים. הם יקפידו על כך שהילדים לא יהיו חשופים לאלימות, כי יש צעירים שהולכים מכות ולאף אחד לא אכפת. הם יעברו לגור בשכונה אחרת, כי בשכונה שלהם יש הרבה אלימות. למרות שסביר להניח שהכל יהיה בסדר, עדיף לא לקחת סיכונים מיותרים ולהוציא אותם כמה שיותר מהר מהסביבה הזאת. אם ניתן להעביר את המידע בצורה אחראית, אז יכול להיות טוב. אבל מצד שני, אם אתה אומר למשפחה שכדאי לה לעבור שכונה, מי משלם על זה? ומה עושים אם הם לא רוצים לעבור?" (שם).